בחיים אל תהיו ציניים, אל תתנו שיכו אתכם, אל תצעקו על אחרים, אל תדברו נגד המחנך לפני הילד ואל תגידו סתם כך "בחיים"…
בחיים אל תסכימו שמישהו יתעמר בכם, ישפיל אתכם או חמור מזאת, יכה אתכם.
העולם מחולק לאנשים שמוכנים שיפגעו בהם, לבין אנשים שלא.
כשאני אומר "העולם" אני מתכוון בכל מקום בו. בכל עיר, בכל רחוב, בכל שכונה ובכל בית. יש אנשים שמוכנים להיות הרצפה של מישהו אחר, וישנם שלא יסכימו לזה בשום פנים ואופן.
בני אדם אלימים יודעים לזהות היטב את מי שמוכן לספוג מהם ומי שלא. זה כתוב על המצח, אבל כדי שיהיה כתוב צריך לכתוב את זה שם, וזה לא נעשה בעט. זה נעשה מאחורי הקלעים של המצח. במוח של כל אחד ואחד מאיתנו. בחיים אל תסכימו לחטוף מכות או השפלות, ולא משנה מה המחיר שתשלמו על כך.
אני חייב לסייג כאן, שחשוב לדעת היטב מהי התעמרות, השפלה ואלימות. לא כל הערה היא התעמרות, לא כל בדיחה היא השפלה, ולא כל טפיחה היא אלימות. אני סומך על רוב בני האדם שידעו לזהות את זה, אבל אם יש לכם ספק פשוט תשאלו מישהו חכם, הוא יספר לכם באיזה קצה של עולם/עיר/רחוב אתם נמצאים. אגב, ברגע שאלימות (פיזית ומילולית) מגיעה לידיעת מישהו מבחוץ היא יורדת ב-90 אחוז. בדוק. כי בני אדם אלימים הופכים לפחדנים כאשר מישהו יודע על מעלליהם.
בחיים אל תפעילו אלימות פיזית ומילולית כלפי בן אדם אחר.
למעט הגנה עצמית, אין שום הצדקה לאלימות או השפלה של הזולת.
בני אדם משתמשים באלימות ובהשפלה כדי להשיג שליטה על האחר. יש החושבים שהם עושים זאת במסגרת תפקידם, כשליטים, מפקדים, ואפילו מנהלי מפעלים/מוסדות, ויש כאלה שעושים זאת סתם כך מפני שהשליטה על האחר גורמת להם לחוש חזקים.
אבל בני אדם חזקים באמת אינם נצרכים לאלימות או השפלה כדי להרגיש חזקים. ומי שמשתמש בהן כדי להרגיש חזק, מוכיח לכולם וגם לעצמו כי הוא אדם חלש.
לשלוט על אדם אחר זה לא בסדר. לעשות זאת דרך אלימות והשפלה זה הכי לא בסדר. זו רשעות.
בחיים אל תצעקו על מישהו.
לאלימות והשפלה יש אחות חורגת שנקראת צעקה.
בחיים אל תצעקו על מישהו (אלא אם כן הוא בקומה רביעית ואתם צועקים לו מלמטה "משה, אתה מצטרף אלי לים?").
ה"צעקה" שאני מדבר עליה היא גערה שבאה מתוך אדנות, ויש בה הרבה מן ההשפלה.
בני אדם אינם צועקים על מי שהם מכבדים ("אדוני הגביר, עם כל הכבוד שתרמת לנו בניין אתה מוכן לרדת מהצלחת של העוגות? עדיין לא התחיל האירוע"). הם צועקים על מי שהם חשים שהוא נחות מהם, ושהם יכולים לגעור בו ולהשפיל אותו באמצעות צעקה.
זה בסדר לגעור בעובד שלך (באופן דיסקרטי), ואתם יודעים מה, לפעמים ניתן להבין גערה שלא באה באופן דיסקרטי כאשר המעשה בגינו מגיעה הגערה לא נעשה באופן דיסקרטי (זה לכל ההורים שיש להם בעיה "למה העירו לילד שלי לפני כולם על שצעק קוקוריקו בשיעור"? כי כולם יודעים ממילא שהוא צעק קוקוריקו בשיעור. הוא עשה את זה לא דיסקרטי. זה למה).
אבל לצעקה יש מימד של אדנות והשפלה. זה לא עושה טוב למי שצועקים עליו, ולא עושה טוב לזה שצועק. במקרים בהם לא שלטתם על עצמכם וצעקתם, תוכלו להתנצל ולומר: "לא שלטתי. סליחה שצעקתי". זה בפירוש מתקן את הפגיעה ולפחות מוריד את מימד ה"אדנות" על האחר.
נאמר זאת כך, בית שיש בו צעקות הוא בית פחות עדין מבית שהדברים מתנהלים בו בצורה רגועה, גם אם נאמרים בו דברים נוקבים, אם וכאשר צריכים להיאמר.
בחיים אל תהיו סארקאסטיים (ציניים) כלפי הקרובים לכם (ועדיף שלא בכלל).
סַרְקַזְם מוגדר במילון: "סגנון דיבור תוקפני, המתאפיין בניסיון להעליב את המאזין לו במסווה של הומור ניטרלי מטרתו להביא להגחכה של האדם אליו הוא מכוון".
סארקזם וציניות, דווקא נאמרים בשקט ואפילו בסינון… אך הם בעצם סוג של אלימות מילולית, בפרט כשהוא מופנה לאדם רגיש ופגיע.
כעת, בואו נעשה טיפת סדר. אני האחרון שיכול לדבר נגד ציניות. אני עושה בה שימוש נכבד בכתיבת סיפוריי ומאמריי. אך שאלו נא את ילדיי אם אי פעם נכנסה הציניות דרך מפתן דלתנו, והאם אי פעם כזו הופנתה כנגדם.
אנו חייבים להכריז על הבית שלנו כ"מקום חמים שמגן על יושביו". ומקום שבו צריכים לפחד מהערה קטלנית של מישהו, איננו מקום כזה.
עלינו לשמור על ילדינו גם זה מפני זה, שלא יהיה מצב בו ילד עדין נלעס בפיהם המחודד של אחיו. הורים יכולים לדאוג לכך.
זה לא נורא אם נתבטא באופן ציני כדי לבטא את דעתנו על הנעשה בסביבה, או כדי להשמיע ביקורת, בעיקר כלפי כאלה שאינם הולכים בתלם, זה בגדר של "ליצנותא דעבודה זרה". לא יקרה כלום אם הילדים יהיו חדים כתער להתמודד עם ציניות שתופנה אליהם מצד הסביבה מבלי שיופתעו. מותר גם להגיד לילד ששבר משהו "כל הכבוד", כאשר ברור לכל הצדדים שלא התכוונת לזה.
ברם, שימוש בציניות ובסרקזם באופן סדיר ובצורה פוגעת, כדי להדגיש חסרונו של ילד ולהציגו ככלי ריק, אפילו אם המטרה היא לתקנו מדרכיו, זה משהו שעשוי להזיק ולערער את הביטחון העצמי.
מקור המילה סרקזם ביוונית – באה מהפועל סרקסמוס שפירושו "לקרוע בשר בשיניים".
כל פירוש אחר מיותר.
בחיים אל תדברו לפני הילד שלכם, כנגד המחנך שלו.
מחנכים, כמו שאר בני האדם עושים טעויות. על רוב הטעויות תוכלו לסלוח אם תדמיינו את עצמכם יושבים עם הילד שלכם שעה אחת בחדר סגור… כעת תכפילו בשמונה שעות… כעת תכפילו בשלושים ילד…
אבל גם טעויות שלא ניתן לשתוק עליהם, מוטב שתעשו מול המחנך, ואם אינו מקבל ניתן גם לגשת להנהלה. ממש כפי שהייתם רוצים שינהגו אחרים מול ילדיכם באשר לטעויות שלכם…
ילד שההורה שלו מבקר בפניו את המחנך (ולהפך) מפסיד למעשה את יראת הכבוד כלפי המחנך. התוצאה המיידית של זה היא ירידה ניכרת בלימודים ובמשמעת.
אל תזניחו. לכו ותטפלו (וכדאי שתקשיבו לצד השני), אבל להוריד את סמכותו של המחנך זו טעות ענקית יותר מכל טעות שהאחרון עשה.
בחיים אל תעירו לבן אדם על חיסרון שהוא אינו יכול לשנות. בחיים אל תאסרו כניסת קבצנים לשמחות שלכם. בחיים אל תטרקו טלפון (חוץ מלמטרידים). בחיים אל תסרבו לבקשת סליחה אמיתית. בחיים אל תאיימו בהתפטרות אם אין לכם אופציה לעבודה אחרת. בחיים אל תעלבו אם זה לא משתלם לכם. בחיים אל תתגרו בשוטר. בחיים אל תעשו תעודת זהות ביומטרית. בחיים אל תחתמו על ערבות שאין לכם כסף לשלם אותה. בחיים אל תיסעו בלי רישיון. בחיים אל תשקיעו כסף רק בגלל סיפור שסיפרו לכם. בחיים אל תתעלמו מבנאדם שנפגע ממכם. בחיים אל תלכו לישון מבלי להתפייס. בחיים אל תגידו "בחיים" על משהו שלא מצדיק זאת, כמו למשל: "בחיים אל תפספסו את הטור הזה…"
